מלחמת העולם השנייה (1939-1945) התנהלה בין "מדינות הציר" גרמניה, איטליה ויפן ובין "בעלות הברית" אנגליה, צרפת, ארה"ב, בריה"מ וזאת בחלקים נרחבים בעולם. במסגרת המלחמה התרחשה "השואה", רצח שיטתי של למעלה משישה מליון יהודים בעולם.

נהוג לחלק את השואה לשני חלקים שואת יהודי אירופה שהיא החלק המפורסם והמדובר ביותר של המלחמה ושואת יהודי צפון אפריקה אשר סבלה מקיפוח והכחשה מצד מדינת ישראל.

לכאורה הכרה בעניינם של יהודי תוניסיה היה צריך להיות פשוט יותר משל כל יתר מדינות צפון אפריקה, כיוון שתוניסיה אשר הייתה בשלטון צרפתי, נכבשה על ידי גרמניה הנאצית בנובמבר 1942 והייתה תחת כיבושם ופועלם עד מאי  1943. בעניין זה דומים יהודי תוניסיה ליהודי פולין, אך לעומתם יהודי פולין מעולם לא היו צריכים להוכיח את שלילת חירותם ואת הסבל שעברו.

במשך שנים סבלו יהודי צפון אפריקה ובפרט יהודי תוניסיה מכך שהמדינה לא הכירה בהם כניצולי שואה, מבחינה חברתית ותרבותית הכחישו את סבלם ומבחינה כלכלית הם לא זכו לזכויות ולפיצויים בדומה לניצולי השואה מאירופה. דוגמא להתעלמות זו ניתן לראות בהשמטת סיפורם של קורותיהם של יהודי צפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה ממערכי השיעור של משרד החינוך. כחלק מהחומר הלימודי מערכת החינוך דואגת לדבר ולהסביר על השואה, אך במשך שנים רבות הוזכרה רק שואת יהודי אירופה, ואף בספרי הלימוד כל החומר הנלמד היה קשור לשואת יהודי אירופה ורק סיפורם סופר. לעיתים אפילו במקום שיהיה כתוב "השואה" נכתב בפירוש  "שואת יהודי אירופה", כאילו אין ולא הייתה אחרת.

דוגמא נוספת להתעלמות וההכחשה, היא חלוקת כספים לניצולי השואה. בשנות ה-50 החליטה ממשלת ישראל שאת הכספים שקיבלה מגרמניה במסגרת הסכם השילומים, תחלק לניצולים יוצאי אירופה ולקיבוצים, אין כל התייחסות ליהודי צפון אפריקה ואכן הם לא קיבלו כל פיצוי.

יוצאי תוניסיה טענו במשך עשרות שנים לאפליה מצד מדינת ישראל, וכי לאור העובדה שהנאצים כבשו את תוניסיה, ושיהודי תוניסיה היו חלק בלתי נפרד "מהפתרון הסופי", לרבות המשרפות,  אין שום הצדקה לאפליה.

בעוד שבישראל עשרות שנים שתקה המדינה באשר לשואתם של יהודי תוניסיה, הרי בגרמניה המצב שונה. בשנת 1952 עולה לראשונה הנושא בממשלת מערב גרמניה אשר פותחת במו"מ בעקרון לפצות את יהדות תוניס. לעומתם, ממשלת מזרח גרמניה הקומוניסטית, הכחישה אחריות זאת.

בשנת 1990 כמעט 50 שנה לאחר המלחמה, ממשלות מזרח ומערב גרמניה חותמות על הסכם משותף שגרמניה המאוחדת תעניק פיצויים לחלק מיהודי תוניסיה אשר יוחלט שהם זכאים.

במהלך השנים 2004-2006 הצליחה ועידת התביעות לראשונה לשכנע את גרמניה להכיר במחנות העבודה לגברים באלג'יריה, בתוניסיה ובמרוקו. בנוסף,בשנת 2006 אושרו לראשונה תשלומים לנשים ולילדים יהודים יוצאי תוניסיה שהיו עצורים בגאבס, במארסה,פלאז' ובטניאט, אגארב.

בהמשך, בשנת 2011 הצליחה ועידת התביעות להגיע להסדר עם גרמניה כך שהגבלת חופש באמצעות עוצר הוכר גם כרדיפה על ידי הנאצים, ובכך נפתח פתח לניצולי השואה שאינם מקבלים תשלום קבוע מגרמניה, להגיש בקשה דרך ועדת התביעות ולקבל תשלום חד פעמי בסך 13,000 ₪. ניצולים המקבלים קצבה מתוקף חוק הטבות לניצולי שואה אינם נחשבים כמקבלים תשלום ממקור גרמני, אלו שני מסלולים חליפיים, ולכן הם רשאים להגיש בקשה לקבלת המענק.

יוצאי טוניסיה שחוו את זוועות המשטר הנאצי כבר הרימו ידיים מול מדיניות הפיצויים של ממשלת גרמניה, אבל עם היחס המשפיל מצד ישראל סירבו שנים רבות להשלים.

סמוך לחתימת הסכם השילומים ב-1952 נחקק חוק נכי רדיפות הנאצים בו נקבע כי הזכאות לקבלת תגמולים תקבע בהתאם לדין הגרמני ותהא שמורה לנכים שהיו זכאים לפיצוי לפי הדין הגרמני לולא ויתרה המדינה בהסכם השילומים על זכותם לתבוע פיצויים. סעיף 160 לחוק הפיצויים הגרמני מעניק את הזכות לפיצוי למי שנחשבים  נרדפי שואה,  כדי להיחשב נרדפי השואה לצורך קבלת פיצויים ותמלוגים על פי החוק באותה תקופה  מספיק היה שיהודי אירופה הוכיחו, שהם היו בשטחים הכבושים בזמן המלחמה ושחירותם הוגבלה. לא היה צורך להוכיח את נתינותם והיא מעולם לא נבחנה.  אך יהודי תוניסיה ובייחוד עובדי הכפייה שביניהם לא זכו ליחס מכובד שכזה והם נתקלו במכשולים רבים בכדי לקבל זכויות שוות ליהודי אירופה.

בשנת 2008 התנהל הליך משפטי בישראל, שבחן האם עצם העובדה שהניצולים היו יוצאי תוניסיה יש בה כדי למנוע את זכאותם לתגמולים בהתאם לחוק, אותם תגמולים שיהודי פולין לדוגמא היו זכאים לה ללא כל בעיה. התביעה הייתה כנגד המדינה, אשר לא הייתה מוכנה להכיר בהם ולשלם להם, ושטענה בבית המשפט כי יוצאי תוניסיה אינם נחשבים כפליטים ועצם נתינותם הצרפתית שללה מהם את זכאותם לתגמולי השילומים. בית המשפט לא קיבל את טענת המדינה וקבע כי אין הצדקה לשלילת הפיצויים בטענה כי הם היו תחת שלטון צרפת בטרם הכיבוש הנאצי, וכי ניצולי השואה יוצאי תוניסיה זכאים לפיצוי כמו כל נרדפי נאצים אחרים.

במסגרת הליך משפטי אחר בשנת 2009, בה ניצול שואה תבע להכרה בו כניצול שואה ולקבלת התגמולים, ציינה השופטת כי נדמה שהמדינה מערימה קשיים על ניצולי השואה יוצאי תוניסיה ועל המדינה להפסיק לדקדק בכל דבר ולהזדרז להעניק פיצויים בטרם לא יהיה יותר למי לשלם.

במסגרת חוק הטבות לניצולי שואה שעבר תיקון בשנת 2007, ונכנסו בו תיקונים בהמשך, החליטה הממשלה גם על הכרה במי שביצע עבודות בכפייה כזכאים לזכויות של נכי רדיפות הנאצים. בנוסף, המדינה תיקנה את החוק וקבעה כי גם מי שעלה לארץ אחרי 1953 יוכל לקבל פיצויים מבלי קשר לתלות בתאריך העלייה שלו. תיקון זה השפיע רבות מכיוון שיהודים תוניסאים רבים עלו ברגע שהתאפשר להם מה שקרה לרוב אחרי יותר מעשור.

כך עולה שלפחות החל משנת 2008 ואילך, אפלייתם של ניצולי השואה יוצאי תוניסיה הושווה לניצולי השואה יוצאי אירופה, לפחות החל בכל מה שקשור לזכויות הכלכליות ולקבלת הפיצויים מהמדינה. ניתן לראות שינוי בגישתה של המדינה כלפי "שואת" יהודי תוניס גם במסגרת הלימודים במערכת החינוך. בספרי הלימוד לא נכתבות יותר המילים שואת יהודי אירופה במקום השואה, והתלמידים אף נדרשים לכתוב עבודה כמו העבודה הזו.